טוב אז את זה כתבתי לפני כשנתיים שהייתי בקורס של כתיבה יוצרת..
מקווה שתאהבו.. D:
"דממה.. חושך..
אני נזכרת בשקט ובמחשבה 'למה לעזאזל כל כך חשוך?' אם היא הייתה שומעת את מחשבותיי הייתה מכה אותי..
"על ליידי לעתיד לא לקלל" עדעד קולה בראשי..
לאחר כמה שניות של דממה, אני שומעת צעקה מחרישת אוזניים..
לאחר קצת מחשבה על הצעקה, אני מבינה, זהו קולה של אחותי..
למה היא צועקת בשעה הזאת בלילה..!? מה לכל הרוחות קורה שם..!? למה היא צועקת בחדר שלה..!? אני צועדת בפחד ובשקט לחדר שלה..
אני עומדת למספר דקות מול הדלת הסגורה ומעלה מחשבות על מה שקורה שם..
אולי היא ראתה ג'וק ונלחצה, או שבאמת קרה משו..
אני נוקשת בעדינות על דלתה, אני שומעת קול אישה מוכר ומפחיד, הקול מזכיר לי סיוטים, ופחד, ודם ומוות..
"חזרי לישון מתוקה" אני חושבת על הקול כמה דקות ומחליטה להיכנס..
זהו אינו קול אחות שאמורה להיות בחדרה, לבד, ישנה..
אני מנסה לפתוח את דלתה, אך לשווא, היא נעולה..
ככל שאני חושבת על הקול עוד ועוד, אני מפחדת עוד ועוד..
אני מתחילה לדפוק בחוזקה על הדלת אך כלום..
אני רצה אל חדרי, לוקחת את הכסא הקטן והורוד שלי..
אני רצה חזרה אל חדרה של אחותי ומתחילה להרביץ לדלת עם הכסא..
בחריקה חזקה, הדלת נפתחה..
על המיטה מונחת אחותי, עיניה פקוחות ומפוחדות, ידיה מופשלות לצדדיה, היא לבושה בשמלה חדשה, לבנה בעלת חלק עליון עשוי ממחוך והחלק התחתון נראה כמו שמלת כלה מהאגדות..
נעל אחת ורודה על רגלה והשניה על הריצפה, מלאה בדמה..
על בטנה המוסתרת על ידי שמלתה ישנו חור דם..
על רגליה וידיה זורם דם..
פיה מסודר בחיוך מאולץ וליד ראשה על הכרית ישנה תמונה של המתרחש, אך בתמונה ליד אחותי יושבת אישה מוכרת..
ומחייכת..
זו האישה ששמעתי, זו האישה שעבדה פה..
קראתי לה בשמות רבים..
המורה.. גברתי.. אמא..
THE END
